כבשאר התקופות, כך גם בתקופה המנדאטורית, המשיכה החקלאות להעסיק את מרבית התושבים. הגידולים כללו שטחי מזרע של חיטה, שומשום, ירקות ומטעים (בעיקר של עצי זית). בתקופה זאת הוכנס ענף ההדרים לסביבתה הקרובה של העיר. הפרדסנים היו בני משפחות אמידות (דהמש, חסונה). כדי לטעת את הפרדסים עקרו הפרדסנים חלק ממטעי הזיתים. לקראת סוף תקופת המנדאט, בשנת 1944, הייתה חלוקת הקרקע בלוד כדלהלן:

  • הדרים - 3,217 דונם.
  • בננות - 3 דונם.
  • מטעים אחרים 7,956 דונם.
  • תבואות - 7,711 דונם.

* סה"כ השטח המעובד - 18,887 דונם, מתוך 19,868 דונם - כל השטח כולו. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
הגידולים העיקריים, שבהם התמחו תושבי לוד, היו השומשום והזית. גידולים אלה היו בסיס לעיבוד תעשייתי נרחב בתקופה זאת. מספר בתי הבד לשמן זית ולשומשומין גדל, ובחלק מבתי הבד הללו הוכנסו לשימוש מכבשים הידראוליים, ואלה הביאו להגדלת התפוקה של המפעלים. בתי-החרושת הגדולים לשמן ולסבון היו שייכים למשפחות רנטיסי, מיסטר פאר וחן-חן. אחד מבתי הבד הללו היה שייך ליהודי ישראל נימצוביץ. לאחר גלגולים רבים הועבר הנכס לנוצרי, תושב העיר. נוסף על מפעלים אלה היו בלוד גם כמה מטוויות, שבהן טוו אריגים מיוחדים ללבוש המוסלמי המסורתי (כפיות, עבאיות), וכן היה במקום מפעל גדול לעיבוד עורות. רוב המפעלים הללו התרכזו ברובע המזרחי של העיר או בשוליו של הרובע הזה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
המסחר רובו היה תוצרת החקלאית, שהובאה ללוד מכל הסביבה. שוק הבהמות המסורתי המשיך להתקיים אף הוא. שוק זה נמצא במרחק לא גדול מ"ח'אן אל-חילו", שבו סחרו רק בתוצרת החקלאית, שוק הבהמות היה ארצי, ונהרו אליו סוחרים מכל קצות הארץ. השוק היה מתקיים בכל יום חמישי (על-פי עדותו של מר דהמש) במקום, שבו מוקם כיום מגרש "הפועל". אין ספק, שהפיכתה של לוד לצומת מסילות הברזל הגדול בארץ הקלה על סוחרי הבהמות את הנגישות ללוד. ביום השוק דמתה העיר ליריד ענק וססגוני, שהרהיב את העין. הרווחה הכלכלית בלוד לוותה בפיתוח ענף המסחר. חנויות רבות נפתחו לאורך הכביש ירושלים-חיפה, שנסלל באותה תקופה. חנויות אלה נפתחו בעיקר ברובע המערבי, והן היו מרווחות ונאות יותר מאלה שהיו מצויות ברובע המזרחי. רוב החנויות האלה ממשיכות לתפקד גם בימינו.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.