במאה התשע עשרה חלה בלוד התפתחות, אשר הביאה לגידול בממדי היישוב בתחילת המאה היה המקום כפר קטן, ואילו בסופה היתה שם עיירה משגשגת מבחינה כלכלית. הסיבה העיקרית לשינוי נעוצה בנהירתם של פלאחים שהתיישבו בלוד ותרמו לגידולה. לקראת אמצע המאה החלו הנוצרים בארץ לזכות בתנאי בטחון טובים יותר לאחר שנפתחו קונסוליות זרות בארץ. עדויות של מבקרים וחוקרים במחצית הראשונה של המאה, מתארים את לוד כמקום נטול חשיבות. אולם, במחצית השנייה של המאה ה - 19, רבים ביקרו בלוד וביניהם גדולי החוקרים ואפילו הנסיך מוולס (אדוארד השביעי).
בין השנים 1820 - 1850 היתה לוד מעין כפר, ותושביה עסקו רובם ככולם בחקלאות. העדות הראשונה מתקופה זו היא של וליאם רואי וילסון, הכותב , כי זהו "כפר העומד כשלושה מייל מרמלה". לפי וילסון כפר זה "הוא חסר משמעות ונטול כל חשיבות". הכפר נאופיין בבתיו הקטנים הבנויים לרוב מחימר ומאבני לקט, שנלקחו משרידים של בניינים עתיקים. גגות הבתים מקומרים בצורת כיפות, ובכל אין הוא שונה מכפרים אחרים בתקופה זאת. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בין המבקרים שהגיעו ללוד, היה גם אחד הציירים החשובים של המאה הי"ט, דוד רוברטס. רוברטס ערך מסע בארץ ישראל בין השנים 1842 - 1846, ובניגוד לקודמיו צייר גם את היישוב.
רוב הנוסעים, שהגיעו ללוד, באו בשביל המוליך אליה ממזרח , וכיוונו את צעדיהם הישר אל שרידי הכנסייה. הם התפעמו משרידי האתר הקדוש, ביכו את הזנחתו, אך לא התפנו לבקר בעיר. אדוארד רובניסון הנחשב לאבי המחקר הארצישראלי. הגיע ללוד פעמיים. בשנת 1838 הוא תיאר את לוד: "כפר רציני בעל בתים קטנים, שאין דבר מבדילו מכפרים מוסלמים אחרים, מלבד חורבות הקתדרלה המפורסמת על שם סנט ג'ורג'. בביקורו השני בשנת 1852 ציין רובינסון כי: "הבתים של לוד , למרות היותם מרובים במספר, הם לרוב קטנים וצרים. הבתים היו בנויים לרוב מבחוץ. חלק מקירותיהם היו בנויים מחרסים, כך שלאדם בתוך הבית (בעיקר נשים) היתה אפשרות לראות מבלי להיראות".
מאמצע המאה ה - 19 ביקרו בלוד מבקרים רבים. הסיבה לנהירתם של נוסעים בודדים ושל חברי משלחות לארץ, נעוצה בתנאי הביטחון המשופרים ששררו בה לאחר פתיחתן של קונסוליות זרות. ע"פ תיאוריהם של הנוסעים אשר עברו בלוד אחרי שנת 1850, היתה לוד "כפר משגשג מוקף עצי זית מטופחים". בגלל גודלו של הכפר זכה המקום לכינויים עיירה ו"עיר קטנה". עיקר היישוב נמצא על מדרון בצד המזרחי והעיר היתה פרוסה על שטח רחב. המקום טבל בירק רב של צמחי בר גדולים ומגוונים. החקלאות פרחה בעיבורי העיר, וגניה המטופחים הלהיבו כל עובר לידה. אולם העיר עצמה המשיכה להיות דלת מראה.רחובותיה היו בלתי מרוצפים ומלכלכים. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
היחסים בין הנוצרים ובין המוסלמים בעיר התנהלו לרוב על מנוחות, והנוצרים הורשו לחוג את יום הולדתו של גיאורגיוס הקדוש ללא הפרעות. יתר על כן ב- 15 בנובמבר חגגו כולם את חגה של לוד. ביום זה, שנקרא "עיד א-ליד" יצאו נוצרים ומוסלמים בהמוניהם לחורשות הזיתים העוורות את העיר, וערכו מעין "פיקניק" רבתי לכבוד החג. יום זה סיים את סיום מסיק הזיתים ואת ראשית עונת הגשמים. המוסלמים כיבדו מאד את הקדוש הנוצרי וייחסו לו סגולות של מזל ושל ריפוי.
אגדות רבות נקשרו לסנט ג'ורג'. אחת האגדות מספרת, כי הדרקון נוהג היה לטרוף כל שנה אחת מבנות העיר שאה לשאוב מים מן האגם. גיאואגיוס הקדוש הגיע רכוב על סוס אביר, וברומח שבידו הכניע את הדרקון. מאז יכלו בנות העיר לשאוב מים באין מפריע. שמואל אביצור מפרש את שמו גיאורגיוס הקדוש ביוונית כעובד אדמה, ופולחנו מעיד כי הינו גילגול רחוק של הבעל, אל האדמה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
הענף הכלכלי החשוב ביותר בעיר היה החקלאות. רוב התושבים עסקו בענף זה. השטח שמסביב לעיירה היה מעובד וכלל מטעים של לימונים, אפרסקים, תפוזים, רימונים, חרובים, תמרים ועצי שיקמה. את היישוב הקיפו עצי זית רבים, אשר ביניהם היו נטועים עצי מישמש ושיחי פטל. בין הבתים השתרגו גפנים מטפסות. בין המטעים גידלו הפלאחים טבק, כותנה, חיטה, דורה ותירס.
אחד המוצרים החקלאיים, שזכה בלוד לעיבוד תעשייתי, היה הזית. הזיתים שלוקטו נוצלו ניצול מלא ליצירת שמן וסבון. בפסולת הסיקו תנורים. הסבון שאותו יצרו בלוד היה בעל מוניטין רב, וסווג כ"סבון שכמי"ץ מוצר זה שווק לא רק בארץ ישראל, אלא גם בארצות הסמוכות ובעיקר במצרים. מלוד נישאו תיבות של סבון על גבי דבשות גמלים לנמל יפו, ומשם הגיעו למצרים וללבנון. בביקורו השני העיד רובניסון כי תעשיית הסבון העסיקה כ - 100 איש. תעשיית הסבון הביאה לשגשוג כלכלי בעיר, אולם למרות השפע, לא הופנתה תשומת ליבם של תושבי המקום לשיפור פני עירם. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

בסוף תקופת השלטון העות'מאני אירעו שלושה אירועים חשובים בתולדות העיר:

  1. נסללה מסילת הברזל שקישרה בין יפו ובין ירושלים ועברה בלוד.
  2. בשנת 1911 - רעידת אדמה חזקה פקדה את העיר וגרמה להרס רב של הרובע העתיק.
  3. כיבוש העיר על ידי צבא בריטניה.

תחנת הרכבת של המסילה העות'ומנית הוקמה במקום שבו עומד כיום בניין מגן דוד אדום, ברח' רבי עקיבא. קביעתה של לוד כנקודת חניה במסילת הברזל הראשית , השפיעה אז רבות על פיתוחה של העיר ועל קביעת מרכזיותה בתקופה שלאחר מכן.
העיר העתיקה כמעט ונהרסה כליל בעקבות הרעש הגדול בשנת 1911. מאז, החלו תושבי העיר לבנות בתי אבן חזקים ששינו את פני העיר. בסוף התקופה העות'ומנית, בשנת 1904, הוחל בבניית מסגד נוסף, על יד אחד מנכבדי העיר - דהאמש אל חליל. בתקופה זו הוקמה בלוד עירייה, סמוך למסגד אל עומארי, ראש העיר ניהל את ענייניו ממשרדו או מבית הקפה הסמוך, והודעות העירייה הועברו בעזרת ה"דלאל" - כרוז. המראה של תושבי העיר המשיך להיות בלתי נעים, בגלל מחלת עיניים שגרמו לעיוורון.
בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה - 20, היהודים עשו ניסיונות להתיישב בלוד. בשנת 1890 עשתה אגודה "למען ציון" ניסיון להקים ישוב יהודי בלוד. לשם כך נבנתה תחנת קמח והוקמו כמה חנויות. אך הניסיון לא עלה יפה ובשנת 1893 הישוב היהודי בלוד מנה עשרים וחמישה נפש בלבד. ניסיון נוסף להתיישבות יהודית בלוד נעשה לאחר פרעות קישנייב. באותה תקופה הובאו ללוד יתומים יהודים והוקם עבורם בית ספר "קריית ספר" בהנהלת בלקינד. ניסיון זה לא צלח, ועד לתקופת המנדט לא התקיים בלוד ישוב יהודי של ממש.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.