בתום הקרבות, כאשר נשלם כיבושה של העיר, רוכזו התושבים הערבים שנותרו בה בגרעין הישן של לוד. קטע זה נסגר בפקודת המושל הצבאי והכניסה אליו הותרה רק ברשיון מטעמו. מלבד המופקדים על בטחון היישוב לא ישבו בלוד אזרחים יהודים. מאחר שהכניסה לעיר הותירה רק ברשיון, והתנועה אליה הייתה אפסית, ידעו על קיומו של מקום זה רק מעטים מאד מן העולים של שנת תש"ח, כך נשארה העיר נטושה עד דצמבר 1948 .
בשלהי שנת 1948, מינתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית את יוסף סלייפר לראש צוות הקליטה בלוד.איש זה וקומץ עובדים מוותיקי הארץ, שנשלחו להכין את המקום לקליטת המתיישבים החדשים בעיר. ראשוני הנקלטים אמורים היו להגיע מן המעברות ומבתי העולים, אך הם לא מיהרו להגיע ללוד.

מצבה הפיסי של העיר רחוק היה מלהלהיב את העולים. הפחונים, האוהלים והפחונים של המעברות נראו לעולים כתחליף טוב מבית רעוע בלוד.
מאחר שעד לבואם של התושבים הראשונים לא פונו ההריסות מן העיר, היה מראה המקום מוזנח מאד. ראשוני העולים אשר הובאו למקום לשם סיור, לא חזרו אליה שנית.
קבוצת העולים הראשונה שהגיעה ללוד כללה כמה משפחות יוצאות פולין ורומניה. רובן סירבו להישאר במקום והעדיפו לחזור למעברה. קבוצה אחרת הייתה מורכבת בעיקר מיוצאי בולגריה. מאחר שרובם היו יוצאי תנועות ציוניות בארץ מוצאם וחדורי אמונה שאין ארץ ישראל נקנית, אלא בייסורים, הייתה בהם הנכונות להקרבה. הם התיישבו במבנים השלמים ששרדו בחלק המערבי של העיר. בחלונות חסרו שמשות, וזגגים טרם הגיעו לעיר. ולפיכך נאטמו החלונות בשמיכות, שאותן קיבלו העולים מהסוכנות. קרשים, הפכו לדלתות ארעיות, שחסמו במקצת את הרוחות הקרות של החורף.
עם קבוצת המתיישבים הגיעו ללוד גם כמה יוצאי קיבוצים ותיקי הארץ, אשר בתוקף תפקידיהם בסוכנות ובממשל, החליטו לתת דוגמא אישית ולהישאר עם העולים שאותם קלטו. וכך - בעיר הרוסה למחצה, חסרת מים, חסרת ביוב ומאור, נשארו ראשוני המתיישבים, ואלה הוכיחו לכל מי שפחד לבוא ללוד, כי אפשר לגור בה ול"השאר בחיים".

לאט לאט, בלי שידולים מצד הקולטים, הסתננו ובאו ללוד אלפי מתיישבים ממעברות באר יעקב, מבתי עולים מרעננה, וממושבי פרוזדור ירושלים, ובתוך כחצי שנה (תחילת 1949) הגיע מספר תושביה לחמשת אלפים.
ככל שמספר התושבים הלך וגדל ניכר הצורך בביטול הממשל הצבאי ובהקמת רשות עירונית, שתדאג לצורכי היישוב. באפריל 1949 החל השלטון האזרחי בעיר וביולי 1949 הוכרזה לוד כעיר ובכך המושל הצבאי סיים את תפקידו.
לאט לאט, בלי שידולים מצד הקולטים, הסתננו ובאו ללוד אלפי מתיישבים ממעברות באר-יעקב, מבתי העולים של רעננה וממושבי פרוזדור ירושלים, ותוך תקופה של פחות מחצי שנה, הגיע מספר התושבים (בתחילת שנת 1949 ) לחמשת אלפים. ככל שהלך ורב מספר התושבים, ניכר הצורך בביטול הממשל הצבאי ובהקמת רשות עירונית, שתדאג לצורכי הישוב
באפריל שנת 1949, החל השלטון האזרחי בעיר. סמכויותיו של המושל הצבאי הלכו והצטמצמו, ובתחילת חודש תמוז תש"ט (יולי 1949 ), זמן קצר לאחר הכרזתה של לוד לעיר, סיים את תפקידו המושל הצבאי.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.