בעבר כמו בהווה ממוקמת לוד בגבול בין השפלה לבין מישור החוף. עובדה זו צוינה כבר על ידי חז"ל: "מאמעוס ועד לד שפלה מלד ועד הים עמק" (תלמוד ירושלמי, שביעית ט'). מיקומה של העיר בין שני אזורים גיאוגרפיים שונים, הוא אשר קבע את תיפקודה כעיר צומת של דרכים בעלות חשיבות רבה בכל התקופות.
כבר בעת העתיקה היתה לוד תחנה בדרך הים (VIA - MARRIS) אשר היתה עורק התנועה העיקרי של ארץ ישראל. דרך זאת, אשר חיברה את מצרים עם סוריה ומסופוטמיה (עירק), נמשכה למצרים לאורך החוף הצפוני של סיני; משם - לאשדוד ושם התפצלה לשני נתיבים עיקריים. הנתיב המערבי יצא מאשדוד ליבנה, והגיע ממנה ליפו ולשאר חלקי הארץ מצפון לירקון. אומנם נתיב זה היה קצר, אך ההולכים בו היו חייבים לערוך מסע בחולות ולחצות את נהר הירקון.

לרוב היה הנהר עולה על גדותיו ומשבש את אפשרות המעבר. הנתיב המזרחי עבר מיבנה ללוד דרך בקעת אונו והגיע לאפק; משם התמשך לאורך מורדות הגבעות ועבר לאורך נחל עירון (ואדי ערה).
נתיב זה היה מסילה חשובה בדרך הים הקדומה. הנתיב המזרחי היה אולי ארוך יותר, אך הוא היה נוח למעבר שיירות, ועל כן היתה צפיפות התנועה בו רבה במיוחד בימי שלום. לעובדה זאת היתה השפעה מכרעת על מעמדה ועל התפתחותה של העיר לוד, אשר נמצאת על תוואי הנתיב המזרחי.
בלוד עבר גם התוואי החשוב, אשר קישר בין ירושלים לערי החוף. הדרך יצאה משער יפו שהוא "השער המערבי ההולך ללוד" (מדרש איכה רבתי א' ה'), והובילה דרך שער הגיא, עמק איילון, גזר ולוד אל יפו. בדרכים הללו עברו השיירות אשר בעליהן התעכבו בלוד, סחרו בה ותרמו להתפתחותה הכלכלית בכל הזמנים. גם לאחר התמעטות ערכן של בהמות המשא, בשלהי המאה הי"ט, כאשר הסחר הימי כבש את מקומו של הסחר היבשתי וכאשר עלה ערכן של ערי החוף (עכו, חיפה, עזה ויפו) על חשבונם של הצמתים היבשתיים, ובכל זאת לא פחתה חשיבותה של לוד.

העיר נמצאת על התוואי של דרך יפו וירושלים, והדרך הזאת המשיכה להיות חשובה גם במאה העשרים.
כאשר נמתחה מסילת הברזל הראשונה בארץ ישראל (1892), נמצאה לוד על התוואי שקישר בין יפו לבין ירושלים. תושבי לוד לא יצאו נפסדים מהחלפת אמצעי התחבורה. להיפך, הבריטים הפכו את תחנת הרכבת בלוד לצומת החשוב ביותר של מסילת הברזל בארץ ישראל. לוד לא פסקה להיות צומת תחבורה חשוב גם כשהוכנס המטוס כלי תחבורה. הקמת נמל התעופה בצמוד לעיר לוד הביאה לכך שמיקומה של לוד לא נשמט ממפות הדרכים הבינלאומיות. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגראפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.